כילדה ביישנית ומופנמת, שלא העזה רוב הזמן להישיר מבט קדימה, הכתיבה היוותה עבורי מפלט ומקום בטוח לבטא בו את המחשבות והרגשות שלא נאמרו בקול. 

כל החלומות, האכזבות, הפגיעות והתשוקות נרקמו יחד לשירים, סיפורים, וציורים, על גבי בלוק הציור, ובדפי המחברות והיומנים האישיים שלי.

​בגיל 12 נחשפתי לעולם התיאטרון, למדתי משחק באגודת ידידי הבימה ואף זכיתי לעמוד על הבמה בהצגות ילדים בהן שיחקתי, עם שחקנים בעלי שם בזמנו, כמו שייקה אופיר, אלברט כהן ועוד. 

גם אורות הבמה המסנוורים לא הצליחו לבטל את הקושי שלי להיפתח לעולם ולאנשים שסביבי, והיה לי ברור שלהיות שחקנית זה לא הייעוד שלי ולא הדרך המתאימה להתגבר על חסמי התקשורת שלי, עם עצמי ועם אחרים. 

האתגרים הללו רק הוחרפו בגיל ההתבגרות שהיווה עבורי תקופה סוערת וכואבת ובעיקר מבלבלת מאוד.

בצבא עמדתי שוב 'על הבמה' אבל בצורה קצת שונה, הפעם כמפקדת, קצינה כשאני מדריכה ומעבירה לחיילות 'הילדות שלי' את ה'אני מאמינה' והערכים שחשובים לי. 

הפידבקים החיוביים שקיבלתי במסגרת זו חיזקו אותי במידה רבה ובעיקר, הרגשתי שההדרכה עצמה מספקת לי ערוץ משמעותי לביטוי עצמי מצד אחד אבל גם מאפשרת לי לתת ערך ולעזור למי שאני מדריכה מן הצד השני. 

ואז, לאחר השחרור מהצבא, יצאתי למסע ארוך שנים של התפתחות אישית כדי למצוא את הקול האישי שלי ולהשמיעו ללא פחד.

בתקופה זו, עבדתי בשדה התעופה (כן אני הייתי זו ששאלה אתכם 'ארזתם לבד'?) בישראל ובתאילנד בה התגוררתי מספר שנים בעיר בנגקוק.

טיילתי במזרח, לבד ועם חברה בהודו, תאילנד, סין, סינגפור, וייטנאם. והשתתפתי בסדנת השתיקה (ויפאסנה) הראשונה שלי, בכפר הודי ציורי עם כ-100 נשים מקומיות וזרות.

כשחזרתי לישראל לאחר שנות המגורים והנדודים בחו"ל, התנסיתי בסדנאות חווייתיות רבות במגוון שיטות, עברתי טיפולים וייעוצים שונים (ולפעמים גם משונים…), קראתי עשרות רבות של ספרי התפתחות ו'עזרה עצמית', וביליתי שעות רבות בשיחות עם אנשים שהסכימו לחלוק עימי את ניסיון חייהם והתובנות שלהם לאושר, עושר והצלחה.